<h1>ראבי"ה סימן תתקל"ו</h1>
<h2>דף סג:</h2>
אני איני כדיי ששלחתם לי, אך כן דעתי נוטה שהאב אינו נאמן להעיד על בנו שהוא בן י"ג שנה ויום אחד כדי שיהא ראוי לחליצה להתיר יבמתו לשוק, אם לא שיצטרף עד אחד עמו כמו כל עדיות שבתורה. ומה שכתבו רבותיי, מדגרסי' בפ' האומר לחבירו [ס"ג ע"ב], האומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה [ובא אחד ואמר אני קדשתיה] נאמן. ופליגי אמוראי, רב אמר, נאמן ליתן גט, דאין אדם חוטא ולא לו. ובעו למימר, הכי נמי האב המעיד על בנו אינו חוטא ולא לו. תמיהני על דבריהם, אם למידים משם, א"כ דאין עד אחד נאמן באיסורי היכא דאתחזק איסורא ואין בידו לתקנו [יבמות פ"ח ע"א], אמאי אינו נאמן, הרי אינו חוטא ולא לו. והכי נמי באשת איש, דשרינן משום דדייקא ומינסבא [שם צ"ג ע"ב], ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה [שם פ"ח ע"א], בלאו הני טעמא שריא, כי הכא דאין חוטא ולא לו. דהכא לא שייך דייקא ומינסבא, דקטנה היא ולא ידעה. ועוד בקידושין [ס"ד ע"א] בפלוגתא דר' ור' נתן, היכא דמוחזק לן באחי ולא בבני. ופליגי, דר' סבר, מה לי לשקר כי עדים דמי ועקריה לחזקת איסורא, בלא מה לי לשקר נימא אין אדם חוטא ולא לו. והכי נמי לר' נתן איכא לאקשויי. ותו, בפ' יש נוחלין [קל"ה ע"א], ההוא דהוה שכיב מרע, ואמרי ליה, אינתתיה למאן, ואמר להו, חזיא לכהנא רבה. ואמרי', א"ל רבא לרב נתן בר אמי, חושו לה. אלמא אפי' היכא דאיכא מה לי לשקר ועוד אין אדם חוטא ולא לו (נמי לר' נתן איכ' לאקשויי ותו פ' יש נוחלין ההוא דהוה שכיב') אינו נאמן להוציאה מחזקתה, דמוחזק לן באחי. ואע"ג דקשיא לן, כמאן לא כר' (נתן) ולא כדר' נתן, דפי' רבי' שלמה כדר' נתן דאי לא הוחזק ביה בשעת מיתה הוה שריא לעלמא ומהימניה ליה במה לי לשקר ואין אדם חוטא ולא לו, והכי קאמר, חושו לה, והיינו דלא כמאן. והכי עיקרא דמילתא כדמפרש בירושלמי [קידושין פ"ג ה"ז], רב אמר, נאמן לכנוס, ושמואל אמר, נאמן ליתן גט, ר' יוחנן אמר, נאמן לכנוס. [ו]אין למידין הימינו. מהו אין למידין הימינו, אחד משדותיי מכרתי ואיני יודע למי מכרתי, ובא אחד ואמר, אני לקחתי, לא כל הימנו. מתניתין פליגא אדרב, המביא גט ממדינת הים ואמר, בפני נכתב ובפני נחתם, לא ישא אשתו. תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל, ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים, לכשיבואו שנים ויאמרו זהו שקידשה. והיינו משמע, כל היכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא שרינן לה בעד אחד, אבל ההיא דקידושין, נאמן ליתן גט, התם בחזקת פנויה קיימא. ונהי (אם לא) [דאב] נאמן לאוסרה מדאורייתא אע"פ שאין לנו עדים, אין ברור בה חזקת איסור, והשתא כשנותן לה גט זה מעמידה על חזקתה דפנויה היתה. [אבל הכא] מוחזק בקטן לא שריא אלא בעדים, מההיא דפרק החולץ [ל"ט ע"ב], ואישתמודענוהי, דפליגי רב אחא ורבינא. דאפי' למאן דאמר גלויי מילתא בעלמא, בעינן שני קרובים, משום שהוחזק אחיו, אבל אי לא הוחזק באחיו בעינן שנים, מדקאמר חד, בעדים, ולא קאמר, בעד אחד. והא הכא קאי היבם ואמר, אני אחיו, ובעי למיפטרה, ואפי' הכי צריך להכירו, ולא אמרי', אין אדם חוטא ולא לו, משום דאיתחזק איסורא. וקיימא לן כרבא [יבמות ק"ו ע"א] דאין חולצין אלא א"כ מכירין, והיכא דלא אתחזק בעינן קרובים.
ומה שראיתי בכתב השני כי כתב ר"ת נ"ע בפסק סדר חליצה, כל אשה שהוחזקה שהגיעה לכלל שנותיה בשכנותיה והוחזקה לסימנים בשכנותיה אינה צריכה בדיקה, כדאמרי' [קידושין פ' ע"א], מלקין וסוקלין על החזקות, וכדאמרי' [שם], הוחזקה נידה בשכנותיה בעלה לוקה עליה. והוחזקה, שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנים ויום אחד, וגם יוצא קול שראו סימנים. אבל ע"י חזקה דהגיעה לכלל שנותיה לא אמרי' חזקה הביאה סימנים, דההיא דרבא [נדה מ"ו ע"א] למיאון ולא לחליצה להקל, דההיא לא נראית ואין בה יציאת קול. ונבדקת על פי נשים היכא דהגיעה לכלל שנים ואיכא חזקה דרבא דסימנים מוכיחים, עד כאן לשונו. ומדקדקים, הוא הדין אם יש עדים בשכיניו של זה היבם שהוחזק בו י"ג שנים ויום אחד או ע"י קריאת ספר תורה שיכול לחלוץ. ועל דברי רבי' אני אומר, אין משיבין את הארי לאחר מיתה, ומאן יהיב לן מעפריה ורמינן בעיינן. ומיהו תמיהני אם עשה הלכה למעשה, דהא דאמרינן, מלקין וסוקלין על החזקות, לא מיירי ע"י קול, דקול לא הוי חזקה. אבל מעשה הוי חזקה, ובדבר שלא הוחזק מתחילה איסור ברור ולא היתר ברור, כמו הוחזקה נידה בשכינותיה, שעושה מעשה ולובשת בגדי נידות, ומתחילתה אין (עומדין) [עומדת] אלא בספק נידה, הילכך סמכינן אחזקה להחמיר. והכי נמי באשה שתינוק מורכב לה על כתיפה [קידושין שם], דאיכא מעשה, ומסיק, לא מפני שבנה וודאי אלא מפני שכרוך אחריה, וזהו מעשה. וכן כולם לחומרא. ומתני' דאמרי' דבכרוכין אחריה דמהמנינן ליוחסין, התם נמי לא הוחזקו הבנים לפסול, הילכך סמכינן אחזקה דמעשה דכרוכין. אבל לעניין תרומה, אין שורפין על החזקות לר' יוחנן, והילכתא כוותיה, משום דעיסה בחזקת טהרה, ואע"ג דאיכא מעשה שתינוק בצד העיסה. אלמא, כל דבר שיש חזקה לטהרה לא מפקינן ליה מחזקה הראשונה. וכל שכן דבר שהוא עומד בחזקת וודאי איסור, כי האי נערה או קטנה לעניין חליצה, לא מפקי' להו מחזקתו אפי' ע"י חזקה וכל שכן ע"י קול. ועוד, דהא תוך הפרק, דליכא חזקה דרבא, לא סמכי' אנשים, אע"פ שמעידות, ראינו הסימנים. וכ"ש כשמעידים שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנים ויום אחד ואינן יודעות האמת, שאינו כלום. ותו, דתנן בגיטין [פ"ח ע"ב], יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. ואמרי', לא קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם וכו'. אלמא דאפי' להחמיר לא חשבינן קלא אלא א"כ יש מעשה מוכיח, וכל שכן להקל. וכן פי' רבי' שלמה התם, מגורשת הרי זו מגורשת, דווקא לישב תחתיו, דאי מגורשת להקל ולהינשא לשוק ליכא לפרושי, דמשום יציאת קול לא שרינן אשת איש לעלמא, ומשמע דומיה דמקודשת דאיכא הוכחה. וקריאת ספר התורה לאו הוכחה היא, דהא קטן עולה למניין שבעה ואין מקפידין בני אדם על זה, או שמא הקטן עשה מדעתו. כדאמ' בפ' האשה שנתארמלה [כ"ח ע"ב] בעבד שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות, ומוקמינן, דאקרי עבד מדעתו, אבל אי נהיג ביה מנהג בנים יצא לחירות. והיינו טעמא דלא הוה ליה למעבד איסורא אם לא ששיחררו. ובקריאת התורה ליכא איסורא, אדרבה האב ממהר לחנכו ולהעמידו לקרות בתורה. אבי מורי.
<h2>דף פ.</h2>
אני איני כדיי ששלחתם לי, אך כן דעתי נוטה שהאב אינו נאמן להעיד על בנו שהוא בן י"ג שנה ויום אחד כדי שיהא ראוי לחליצה להתיר יבמתו לשוק, אם לא שיצטרף עד אחד עמו כמו כל עדיות שבתורה. ומה שכתבו רבותיי, מדגרסי' בפ' האומר לחבירו [ס"ג ע"ב], האומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה [ובא אחד ואמר אני קדשתיה] נאמן. ופליגי אמוראי, רב אמר, נאמן ליתן גט, דאין אדם חוטא ולא לו. ובעו למימר, הכי נמי האב המעיד על בנו אינו חוטא ולא לו. תמיהני על דבריהם, אם למידים משם, א"כ דאין עד אחד נאמן באיסורי היכא דאתחזק איסורא ואין בידו לתקנו [יבמות פ"ח ע"א], אמאי אינו נאמן, הרי אינו חוטא ולא לו. והכי נמי באשת איש, דשרינן משום דדייקא ומינסבא [שם צ"ג ע"ב], ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה [שם פ"ח ע"א], בלאו הני טעמא שריא, כי הכא דאין חוטא ולא לו. דהכא לא שייך דייקא ומינסבא, דקטנה היא ולא ידעה. ועוד בקידושין [ס"ד ע"א] בפלוגתא דר' ור' נתן, היכא דמוחזק לן באחי ולא בבני. ופליגי, דר' סבר, מה לי לשקר כי עדים דמי ועקריה לחזקת איסורא, בלא מה לי לשקר נימא אין אדם חוטא ולא לו. והכי נמי לר' נתן איכא לאקשויי. ותו, בפ' יש נוחלין [קל"ה ע"א], ההוא דהוה שכיב מרע, ואמרי ליה, אינתתיה למאן, ואמר להו, חזיא לכהנא רבה. ואמרי', א"ל רבא לרב נתן בר אמי, חושו לה. אלמא אפי' היכא דאיכא מה לי לשקר ועוד אין אדם חוטא ולא לו (נמי לר' נתן איכ' לאקשויי ותו פ' יש נוחלין ההוא דהוה שכיב') אינו נאמן להוציאה מחזקתה, דמוחזק לן באחי. ואע"ג דקשיא לן, כמאן לא כר' (נתן) ולא כדר' נתן, דפי' רבי' שלמה כדר' נתן דאי לא הוחזק ביה בשעת מיתה הוה שריא לעלמא ומהימניה ליה במה לי לשקר ואין אדם חוטא ולא לו, והכי קאמר, חושו לה, והיינו דלא כמאן. והכי עיקרא דמילתא כדמפרש בירושלמי [קידושין פ"ג ה"ז], רב אמר, נאמן לכנוס, ושמואל אמר, נאמן ליתן גט, ר' יוחנן אמר, נאמן לכנוס. [ו]אין למידין הימינו. מהו אין למידין הימינו, אחד משדותיי מכרתי ואיני יודע למי מכרתי, ובא אחד ואמר, אני לקחתי, לא כל הימנו. מתניתין פליגא אדרב, המביא גט ממדינת הים ואמר, בפני נכתב ובפני נחתם, לא ישא אשתו. תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל, ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים, לכשיבואו שנים ויאמרו זהו שקידשה. והיינו משמע, כל היכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא שרינן לה בעד אחד, אבל ההיא דקידושין, נאמן ליתן גט, התם בחזקת פנויה קיימא. ונהי (אם לא) [דאב] נאמן לאוסרה מדאורייתא אע"פ שאין לנו עדים, אין ברור בה חזקת איסור, והשתא כשנותן לה גט זה מעמידה על חזקתה דפנויה היתה. [אבל הכא] מוחזק בקטן לא שריא אלא בעדים, מההיא דפרק החולץ [ל"ט ע"ב], ואישתמודענוהי, דפליגי רב אחא ורבינא. דאפי' למאן דאמר גלויי מילתא בעלמא, בעינן שני קרובים, משום שהוחזק אחיו, אבל אי לא הוחזק באחיו בעינן שנים, מדקאמר חד, בעדים, ולא קאמר, בעד אחד. והא הכא קאי היבם ואמר, אני אחיו, ובעי למיפטרה, ואפי' הכי צריך להכירו, ולא אמרי', אין אדם חוטא ולא לו, משום דאיתחזק איסורא. וקיימא לן כרבא [יבמות ק"ו ע"א] דאין חולצין אלא א"כ מכירין, והיכא דלא אתחזק בעינן קרובים.
ומה שראיתי בכתב השני כי כתב ר"ת נ"ע בפסק סדר חליצה, כל אשה שהוחזקה שהגיעה לכלל שנותיה בשכנותיה והוחזקה לסימנים בשכנותיה אינה צריכה בדיקה, כדאמרי' [קידושין פ' ע"א], מלקין וסוקלין על החזקות, וכדאמרי' [שם], הוחזקה נידה בשכנותיה בעלה לוקה עליה. והוחזקה, שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנים ויום אחד, וגם יוצא קול שראו סימנים. אבל ע"י חזקה דהגיעה לכלל שנותיה לא אמרי' חזקה הביאה סימנים, דההיא דרבא [נדה מ"ו ע"א] למיאון ולא לחליצה להקל, דההיא לא נראית ואין בה יציאת קול. ונבדקת על פי נשים היכא דהגיעה לכלל שנים ואיכא חזקה דרבא דסימנים מוכיחים, עד כאן לשונו. ומדקדקים, הוא הדין אם יש עדים בשכיניו של זה היבם שהוחזק בו י"ג שנים ויום אחד או ע"י קריאת ספר תורה שיכול לחלוץ. ועל דברי רבי' אני אומר, אין משיבין את הארי לאחר מיתה, ומאן יהיב לן מעפריה ורמינן בעיינן. ומיהו תמיהני אם עשה הלכה למעשה, דהא דאמרינן, מלקין וסוקלין על החזקות, לא מיירי ע"י קול, דקול לא הוי חזקה. אבל מעשה הוי חזקה, ובדבר שלא הוחזק מתחילה איסור ברור ולא היתר ברור, כמו הוחזקה נידה בשכינותיה, שעושה מעשה ולובשת בגדי נידות, ומתחילתה אין (עומדין) [עומדת] אלא בספק נידה, הילכך סמכינן אחזקה להחמיר. והכי נמי באשה שתינוק מורכב לה על כתיפה [קידושין שם], דאיכא מעשה, ומסיק, לא מפני שבנה וודאי אלא מפני שכרוך אחריה, וזהו מעשה. וכן כולם לחומרא. ומתני' דאמרי' דבכרוכין אחריה דמהמנינן ליוחסין, התם נמי לא הוחזקו הבנים לפסול, הילכך סמכינן אחזקה דמעשה דכרוכין. אבל לעניין תרומה, אין שורפין על החזקות לר' יוחנן, והילכתא כוותיה, משום דעיסה בחזקת טהרה, ואע"ג דאיכא מעשה שתינוק בצד העיסה. אלמא, כל דבר שיש חזקה לטהרה לא מפקינן ליה מחזקה הראשונה. וכל שכן דבר שהוא עומד בחזקת וודאי איסור, כי האי נערה או קטנה לעניין חליצה, לא מפקי' להו מחזקתו אפי' ע"י חזקה וכל שכן ע"י קול. ועוד, דהא תוך הפרק, דליכא חזקה דרבא, לא סמכי' אנשים, אע"פ שמעידות, ראינו הסימנים. וכ"ש כשמעידים שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנים ויום אחד ואינן יודעות האמת, שאינו כלום. ותו, דתנן בגיטין [פ"ח ע"ב], יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת. ואמרי', לא קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם וכו'. אלמא דאפי' להחמיר לא חשבינן קלא אלא א"כ יש מעשה מוכיח, וכל שכן להקל. וכן פי' רבי' שלמה התם, מגורשת הרי זו מגורשת, דווקא לישב תחתיו, דאי מגורשת להקל ולהינשא לשוק ליכא לפרושי, דמשום יציאת קול לא שרינן אשת איש לעלמא, ומשמע דומיה דמקודשת דאיכא הוכחה. וקריאת ספר התורה לאו הוכחה היא, דהא קטן עולה למניין שבעה ואין מקפידין בני אדם על זה, או שמא הקטן עשה מדעתו. כדאמ' בפ' האשה שנתארמלה [כ"ח ע"ב] בעבד שהניח תפילין בפני רבו לא יצא לחירות, ומוקמינן, דאקרי עבד מדעתו, אבל אי נהיג ביה מנהג בנים יצא לחירות. והיינו טעמא דלא הוה ליה למעבד איסורא אם לא ששיחררו. ובקריאת התורה ליכא איסורא, אדרבה האב ממהר לחנכו ולהעמידו לקרות בתורה. אבי מורי.
